כרגה נ' שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ

פסק דין

לפנינו תביעת התובע, עובד בענף הבניין לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה (פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, הפרשים בגין הפרשות לפנסיה, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי כלכלה, דמי הבראה וביגוד).

התשתית העובדתית

התובע, עובד בניה בדרגה ראשונה, עבד באתר הנתבעת החל מחודש מאי 2005 ועד לחודש אפריל 2011.

הנתבעת היא חברה העוסקת בתחום הבנייה.

על יחסי העבודה בין הצדדים חלים הוראות ההסכמים הקיבוציים הכלליים בענף הבנייה:

ממועד תחילת עבודתו של התובע ועד לתחילת חודש יולי 2010 (4.7.2010) חלים על הצדדים הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי לעובדי הבנייה ועבודות ציבוריות מיום 9.4.1968 (להלן: הסכם 1968) וההסכמים הקיבוציים שנחתמו בעקבותיו המהווים תוספת לאותו הסכם ובכלל כך ההסכם הקיבוצי מיום 21.12.1999 וההסכם הקיבוצי מיום 1.8.2004 (להלן: הסכם 2004).

מיום 5.7.2010 ועד לסיום העבודה חלים על הצדדים הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם ביום 21.1.2010 (להלן: הסכם 2010).

הנתבעת דיווחה על ימי עבודתו של התובע ושכרו והעבירה את התשלומים עבור הזכויות הסוציאליות (פדיון חופשה, הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים) למדור התשלומים של שירות התעסוקה (להלן: שירות התעסוקה) מידי חודש בהתאם להוראות הסכם 1968 (סעיף 19 בפרק י"ג), החוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1994 והסכם 2010 (סעיף 72).

בהקשר לדיווחים נעיר שתי הערות:

האחת, התובע טען שהדיווחים לשירות התעסוקה אינם משקפים את מספר ימי עבודתו בחודש ואת השכר ששולם לו. לטענתו, עבד 20 יום בחודש והשכר ששולם לו היה בסכום של 170 ₪ נטו ליום. מנגד טענה הנתבעת כי הדיווחים לשירות התעסוקה משקפים באופן מלא את ימי העבודה של התובע ואת שכרו.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי יש לדחות את טענות התובע בעניין זה, מכיוון שהוא לא הציג ראייה משכנעת לסתור את הדיווחים לשירות התעסוקה ומכיוון שגרסתו אינה מתיישבת עם ההיגיון.

לעניין ימי העבודה נציין כי לא בכל חודש קיימים 20 ימי עבודה פוטנציאליים וכי אין זה סביר שהתובע יעבוד במשך כשש שנים ללא היעדרות כלל. כמו כן, עיון בדו"ח שירות התעסוקה מעלה כי בחודשים רבים נרשם שהתובע עבד 20 ימי עבודה ואף למעלה מכך וכי באותם חודשים שבהם נרשם מספר ימי עבודה קטן יותר חלו בדרך כלל ימי חג, עובדה המצביעה על אותנטיות הדיווחים.

לעניין השכר נציין כי הצדדים מסכימים ששכרו של התובע היה 170 ₪ נטו ליום. עיון בדו"ח שירות התעסוקה מעלה כי השכר שדווח מחודש יולי 2008 עמד על סך של 177.7 ₪ ברוטו (3,553.4/20). התובע לא הוכיח שהשכר שדווח (177.7 ₪ ברוטו) אינו משקף שכר של 170 ₪ נטו ולכן אנו מקבלים את גרסת הנתבעת לפיה השכר שדווח לשירות התעסוקה הוא אכן השכר שולם לתובע בפועל.

בנסיבות אלה, משלא מצאנו כי יש ליתן עדיפות לגרסתו של התובע על פני גרסת הנתבעת אנו קובעות כי דו"ח שירות התעסוקה משקף את ימי העבודה שעבד התובע בפועל ואת השכר ששולם לו בכל תקופת עבודתו.

השנייה, במסגרת פסק הדין תידון טענת התובע לפיה השכר המדווח על פי הנחיות שירות התעסוקה אינו משקף את השכר לו זכאי התובע על פי ההסכמים הקיבוציים בענף הבנייה. נקדים את המאוחר ונציין כי מצאנו שיש לקבל טענה זו בנוגע לחלק מתקופת ההעסקה של התובע, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.

השכר שולם לתובע במזומן בהתאם לימי העבודה שעבד בפועל ולא בהתאם לשעות העבודה שעבד ביום.

היקף משרתו של התובע בשנת עבודתו האחרונה בהתאם לדו"ח שירות התעסוקה היה 95%.

התובע החל לעבוד בחברת מדה-פלסט בע"מ בחודש 5/2011, דהיינו בחודש העוקב לסיום יחסי העבודה בין הצדדים.

ההליכים המשפטיים